לזכרה

אמא שלי

בצרפת בפריז בלשכה הבינלאומית למידות ומשקלות ב- Sevres - יש מוט מתכת שאורכו הוא המטר התקני שעליו מבוססת מידת המטר, ומוט מתכת שמסתו משקלה קילוגרם אחד ועליו מבוסס המשקל.

אם היה מוזיאון אנושי – אמא שלי היתה "אמא" שעליה מבוססת הישות.

קטנו המילים, אוהבת, מתחשבת, יודעת לשתוק כשצריך ולא לשתוק כשצריך, כל כך חכמה וכל כך חסרה היום. איזה כיף זה כשאתה בגיל קרוב ל- 60 הולך להתייעץ עם אמא שלך בת ה-90 וסומך עליה לחלוטין, שתייעץ ותיתן לך כיוון. איזו תמיכה זו כשאתה אף פעם לא צריך לבקש כלום, כי רגע לפני זה כבר שואלים אותך אם אתה צריך משהו. איזה חיים דמוקרטיים במשפחה זה כשאתה חושב משהו בניגוד להורים והם אומרים "יש בזה משהו, לך על זה", או "שלא תעז", אבל תמיד מסבירים מדוע.

על צלילות ושכל בגיל המבוגר

בגילאים האלה כשאומרים "צלולה" כולם מתפעלים. אבל זה לא רק זה, צלולה וחכמה ודעתנית, שניתן לדבר איתה. על פוליטיקה, כלכלה וספרים. ניתן להתכתב איתה במייל ובווטסאפ ולשלוח בדיחות כמובן, מקושרת לאינטרנט, גולשת רואה נטפליקס ויודעת הכל. וכל זה מעל גיל 90 – זה כבר נדיר.

בתמונה - בודקת חשבונות באקסל בגיל 90.

לפני שעברה לבית האבות, על דעתה – החליטה שהמגבלות מונעות ממנה לתפקד לבד, בקשה טלפון חכם ושנראה לה איך להשתמש בווטסאפ על מנת שישמר קשר קבוע. במחשב גלשה כבר שנים וזה גם הזכיר לי שלפני כעשרים שנה התחילה לשלוח הודעות סמס לנכדות. "זה דור חדש ובלי השימוש בכלים חדשים לא יהיה לי קשר טוב איתן".

חיפה של פעם

גדלה בחיפה בשנות ה-30, ילידת חיפה ונקראה על שם ההר הירוק כל ימות השנה. דור שישי, סבתא דור חמישי מירושלים וסבא דור שלישי מצפת. כמובן עם עברית צברית שוטפת. יש לנו עשרות או מאות תמונות של המשפחה, הראשונה מ-1880, חתונת סבא וסבתא של אמא שלי בירושלים, יש לנו תמונות עוד מגן הילדים של סבתא שלי, בר המצווה של סבא שלי (1913) ועוד ועוד. הנה תמונה של המשפחה משנות ה- 40 ושלה מהעבודה (נראה לי מפינת המגינים או"ם (הציונות היום) משנות החמישים.

היו המון סיפורים מאז, משחקי פינג פונג בחצר של רוזנפלד בבת גלים, משחקים עם יולי וסמי, אבל בעיקר עם אחיהם דוד שהיה נחמד וצנוע (משפחת עופר), היחסים הטובים בין היהודים והערבים במשפחות הטובות בחיפה, הנסיעות ברכבת לסבא וסבתא שלה לירושלים והמפגש עם כל הנכדים, האש שפרצה בבתי הזיקוק לאחר ההפצצה של האיטלקים במלחמת העולם השניה (כולם עלו לגג ויצאו למרפסות לראות וזה היה "יפה"), ועוד ועוד.

השירות בצבא

היתה בצבא מיד לאחר קום המדינה, היתה בדרגת סמל-ראשון ואהבה לספר ספורים מאז, הנה תמונה בפיקוד (אז בנצרת) והנה באילת כאשר המפרץ עודנו ריק.

הקריאה

תמיד אהבה לקרוא, קראה במהירות עצומה, בעברית, באנגלית, ספרי הסטוריה, כלכלה, New Age, רומנים, המון. קראה בלי סוף, בתקופת הקורונה,בחמשת החודשים האחרונים של חייה הבאתי ערימות של ספרים עד שכבר התבלבלתי בעצמי מה קראה. כשבוע לפני מותה, כשכבר הייתה במיטה, סובלת ומטושטשת מתרופות, הבאתי בטעות ספר שכבר קראה. "את הספר הזה תיקח, כבר היה פה, זה על הצרפתיה הזו שהיתה בבית שנים בזמן המלחמה" הנה עם ספר בשנות ה- 40 (המאה העשרים) ועם הטלפון בשנות ה-20 (המאה העשרים ואחת).

החיים בגיל 90

שנאה כל רגע, חתמה על כל נייר אפשרי שימנע הארכת חיים. להיות חכם כל כך, מודע למגבלות שלך, בבית אבות שכולם "זקנים מטומטמים" וגם מהמטפלים לא חסכה שבט לשונה, זה די קשה. היא ידעה להעריך את המסירות של הצוות, להתעצבן כשצריך אבל היו מצבים שנעלבה ובכתה מחוסר האונים ומההתיחסות אליה כ"זקנה" שהרי הצוות לא יכול היה להפנים את האינטליגנציה של בת 30-40 שהיתה לה.

פרידה

כל כך אהבתי אותה, כדרכו של עולם הורים אוהבים ילדים יותר ממה שהילדים אוהבים את הוריהם, כי הרי הילדים צריכים לעזוב את הקן.

האשה שהכי הרבה אהבה אותי בעולם.

נתתי לה יד, כמו מאז שהייתי קטן והיא לא רצתה לעזוב