אבא - יוסף דברן

כ"ה אדר ב', תרפ"ז - י"ט באב תשס"ט

לזכרו

פילוסוף, פיזיקאי ומתמטיקאי

ומעל הכל - בן אדם

 

"אינשטיין לא ניסח נכון - חיי האדם הם בסופו של דבר:  E-MC2 = 0" אבא

אני כל כך מתגעגע אליו. אין לי ולא יהיה לי יותר שותף לפילוסופיות החיים שלנו, להומור המיוחד בכל מצב, ול - ("משחק הכי יפה שהאדם המציא לעצמו" אבא)  מתמטיקה.

 

דברים יתווספו כאן מפעם לפעם - כשאזכר או כשארצה.

 

"מפת השמיים זו רמאות - כל כוכב שאנו רואים הינו מתקופת זמן אחרת עקב מהירות האור"אבא

הרבה זמן התלבטתי אם להקים אתר לזכרו - השיר הזה הושמע כחודשיים לאחר מותו וההתחלה שלו פשוט גמרה אותי - ולכן החלטתי על דף זה.

דניאלה ספקטור: "הכוכב הזה מת, אבל רואים אותו כאן, הוא כבר לא באמת, אבל האור שלו לא נעלם"

http://www.youtube.com/watch?v=BC9DYO5J0RQ

 

לאחר הלוויה - בדרך הדמומה הביתה התחילה השקיעה היפה של חיפה, העיר בה נולד, גדל, למד בטכניון ותכנן את הנמל שלה.

חשבתי על זה שהוא התחבר אל הנצח - ליקום ועכשיו הוא שוכב שם ומקיף את השמש בתוך שביל החלב - לתמיד.

 יצא והשתחרר מהגוף שלו "אנחנו כבר מזמן לא אותו אחד - אני אומר לו להזיז את יד ימין והוא מחליט משהו אחר"אבא

 

 

הספסל המיותם שלנו והבדיחה האחרונה

 

תמיד לקחתי אותו לשם. לצאת החוצה מהדוחק. הוא חיכה לזה בכיליון עיניים. ישבנו והסתכלנו על הנוף, הקישון, הנמל, הרי הגליל. קצת דיברנו, הרבה שתקנו (כרגיל) מתמוגגים מהנעימות של להיות ביחד. סיפרנו בדיחות, דיברנו מתמטיקה ופילוסופיה והיה ממש כיף להתנתק מהמצב הנוכחי שלו. המוות היה עניין טבעי. אבא אמר שבכל פעם שהוא אומר בוקר טוב לשכניו הזקנים הרי שזה דבר חשוב - הרי אי אפשר לדעת מי יקום בבוקר.

הוא סיפר לי את הבדיחה האחרונה כשישבנו בחוץ על הספסל, שנינו התפקענו מצחוק והוא ביקש שאגביר לו קצת את החמצן..

"אחד מגיע להופעת גאלה בניו יורק כאשר כל כרטיס עולה 20,000 דולר. שכניו רואים שהכסא לידו ריק ושואלים מה קרה. "אשתי נפטרה" עונה. לאחר כמה רגעים הם אומרים: "אבל בכל זאת, כל כך יקר, למה לא הבאת איזה בן משפחה? ילד, בן דוד?", "כולם בלוויה" ענה.

 

 

 

מספרים בינאריים

אבא וילד בן 8 יושבים במרפסת ומסתכלים בשמיים, בירח ובכוכבים. טלוויזיה כמעט שאין וגם אם יש משהו, בדרך כלל שניהם לא סובלים להסתכל בה (אני עד היום). השיחה נסובה על חיים בכוכבים אחרים, אם יש או אין והילד מאד סקרן בנושא. באותה שנה אפולו 11 נחתה על הירח והאבא מדביק את הילד בהתלהבות שלו (שתמיד הייתה).

 

אבא: "כמה אצבעות יש לנו בידיים?"

ילד: "עשר"

אבא: "ואיך אנחנו סופרים?"

ילד: "1,2,3,4,5,6,7,8,9,10"

אבא: "כלומר כמו האצבעות פחות אחת והאצבע האחרונה זה שוב הספרה 1 עם 0 לידה."

ילד: "כן."

אבא: "שם בשמים אולי יש כוכב עם אנשים אחרים, שלא כמונו, יש להם רק אצבע אחת בכל יד."

 

כאן מתפתח דיון שלם מלווה בצחוק איך הם מסתדרים, ולאחר מכן מתעוררת השאלה:

 

אבא: "איך הם סופרים?"

ילד: "1,2"

אבא: "לא, תזכור שזה  כמו האצבעות פחות אחת והאצבע האחרונה זה שוב הספרה 1 עם 0 לידה."

ילד: "?"

אבא: "1,10?"

ילד: "כן."

אבא: "ואחרי זה?"

ילד: "11, ו-? אין עוד אחרי זה."

אבא: "תחפש."

ילד: "100?"

אבא: "כן."

ילד ממשיך: "101,110,111,1000 וכו' "

וזה היה השיעור הראשון שלי במדעי המחשב.

 

 

כשהייתי קטן, אבא סיפר לי על . מאד התלהבתי מהצורה שלו ומכך שזו אות יוונית. הוא שאל אותי אם אני רוצה לראות מה המספר ואמרתי שכן. מאי שם נשלף ספר עתיק עשוי מקלף (נעלם - כמה חיפשתי אותו מאז). הוא סיפר לי שפעם לפני שהמציאו את הניר היו כותבים על קלף. הספר הזה היה של מתמטיקאי ערבי והוא הראה לי את הכתב המסולסל הערבי שבפנים.

לאחר מכן הוא פתח בפרק שכותרתו הייתה  . הפרק התחיל ב: 3.14159265358 עד לסוף הדף, והמשיך בדף הבא ובדף הבא וכו'. ההתלהבות שהחלה מהצורה של המספר, תוגברה בכתב הערבי ובכלל בכל הענין שלספר היו דפים מקלף וזה ספר עתיק, הפכה ממש להתרגשות שאחזה בי ולא הבנתי איך זה יכול להיות. לאחר מכן קיבלתי הסבר על מספרים אינסופיים (הייתי קטן מדי עבור אי-רציונאליים). מאז התאהבתי ב- .

כשהייתי בן 14 עבדתי בחופש הגדול שבועיים ובכל חסכונותיי קניתי את מחשב הכיס הראשון לבית (מלקור 535). בדקתי שיש בו את  ואכן היה - 10 ספרות אחרי הנקודה.

-מאז אני זוכר אותו בעל פה - 10 ספרות אחרי הנקודה.

-כשלמדתי לתואר ראשון  הוזכר כמובן ומיד השווצתי ב 10 ספרות אחרי הנקודה. קול בקע מאחורי באודיטוריום והמשיך עד 30 ספרות אחרי הנקודה. יום אחרי זה ידעתי גם אני לצטט 30 ספרות אחרי הנקודה, אבל נכון להיום שוב הידרדרתי ל - 10.

 

מכונת חישוב

לאבא הייתה בנמל מכונת חישוב שידעה לחבר לחסר להכפיל ולחלק. היא הייתה מכאנית עם המון רעש וגלגלי שיניים ובדרך כלל הוא היה משיג אותה בחישוב בעל פה. מה שאני אהבתי בה היה לחלק את 1000 למשל ל - 9, כי היא הייתה מקרקשת המון זמן עד שהייתה יוצאת לה התשובה הארוכה.

לימים קיבל מכונה אלקטרונית 'מאכזבת' (FACIT) שחישבה מהר ולא עשתה יותר רעש. הוא כמובן מאד התלהב ממנה. הספרות שם עוד לא היו בטכנולוגיה של 8-segments אלא מין שפופרת כזאת שכתובים בה כל המספרים אחד על השני, כך שהתוצאה הייתה במין תלת מימד שכזה כאשר 2 למשל הרבה יותר בולט החוצה מ- 9.

עבד עם אבא מהנדס זקן בשם אלמוזנינו שאבא צחק שהוא מעדיף את המכונה המכאנית שכן טען שהוא לא בוטח באלקטרונית כיון שהוא לא שומע שהיא עובדת.

 

 

על גשרים וקונסטרוקציות ימיות

 

אחד הפרויקטים הראשונים של אבא לאחר הלימודים היה תכנון של הגשר הראשון מעל הקישון בכביש 58 הישן בין חיפה לקריות. הגשר הזה תוכנן מגרוטאות פלדה של הצבא הבריטי ונועד להיות זמני לשנה.

הזמני הפך לקבוע והוא היה בשימוש אני מניח כ - 30 שנה. כל חיפה נסעה עליו אבל אבא בכל פעם שעבר עליו אמר שזה פחד אלוהים ושצריך היה לפרק אותו כבר לפני 30 שנה. אני תמיד אהבתי את הגשר - הוא היה לי מין צעצוע כזה - קצת שלנו, של המשפחה, מין גשר קטן וחמוד כזה.

הגשר עדיין עומד וקיים. גם הגשר שהחליף אותו ל - 20 השנים הבאות ננטש כבר. צילמתי אותו לפני כמה ימים (דצמבר 2009). שום דבר לא השתנה אצלי - אני חושב על אבא הרבה בכל יום. [במאי 2010,  הייתי בסיור בפארק הקישון ואמרו שהגשר יהיה בשימוש עתידי להולכי רגל של הפארק - הלוואי..]

הגשר הישן מעל הקישון

 

היו פרויקטים יותר גדולים בהמשך. הרציף של נמל חיפה, שיסודות עמודיו משוקעים במים, הנושא את שני מנופי המכולות הראשונים שהובאו לנמל (כל אחד דוחף עד 800 טון בעת ההרמה), המבדוק ו- "מעלית האוניות" (Synchrolift) בנמל הקישון ועוד ועוד.

 

בין הפרויקטים האחרונים של אבא (לאחר שפרש מהנמל) היה הגשר הנפתח הגדול להולכי רגל מעל המרינה באילת - שכולנו הולכים עליו והנמל הפיזני בעכו.

 

הסיגריות (איך אפשר בלי..)

אבא התחיל לעשן בגיל 17 כשהתגייס לבריגדה היהודית. היה קר בשמירות באירופה והצבא הבריטי סיפק סיגריות פליירס בכמויות.

הוא נהנה מכל סיגריה ועישן בהתמדה (חוץ מהפסקה קצרה של כמה חודשים) עד לגיל 82 כמעט, סיגריות רויאל כשהייתי ילד ולאחר מכן טיים. באיזו שהיא נקודה הוא ירד מקופסא ליום לקצת פחות, אבל החליף לטיים 100...

 ביום שהגיע לבית החולים בפעם הראשונה בגלל ההחמרה במצב הריאות, עדיין חיכה עם סיגריה לאמבולנס, סיים אותה ומאז חברו אותו לחמצן קבוע.

לפני שחזר הביתה, דאגתי להעיף את כל הסטוקים מהארון ואת הקופסא האחרונה שעליה היו החישובים הרגילים שתעדו את צריכת הסיגריות היומית שמרתי. הבטחתי לו כבר לפני זה, עפ"י בקשתו, שאזרוק לו סיגריות בדרך לעולם הבא ("שמא יהיה צורך").

אבא עישן את הסיגריה האחרונה ב- 10.1.2009 ונפטר 7 חודשים אחרי. הוא מעולם לא הפסיק לעשן. אמנם באותם 7 חודשים הוא לא עישן, אבל הוא אמר שהוא לא הפסיק - הוא פשוט מתאפק.

העישון כאשר מחוברים  למיכל חמצן הוא מאד נפיץ, אבא אמר שאם מבטיחים לו שזה "בום" והולכים במכה - אין לו בעיה והוא לוקח סיגריה, אבל הוא לא מהמר על כך שזה יהיה חלקי.

פגשתי לפני מספר חודשים ידיד (רופא) שאביו נפטר בגיל 81 ולא עישן מעולם. הוא אמר שזה איזשהו פיספוס יחסית לאבא.

בלוויה - קיימתי את הבקשה והשארתי לו את הסיגריות. היה נדמה שעננה קלה של עשן עולה מלמטה...

[עוד 7 שבועות זה כבר שנה - אני עדיין אבל מאוד]

 

שנה

י"ט באב תשע"א - עברה שנה.

זהו הטקס האחרון במסלול חייו ומותו של אדם. בבוקר עישנתי סיגרית זכרון. אני די מעשן בפוזות שלו, חיקיתי אותו כילד וזה נדבק טוב. כנראה שנכנס לי הרבה עשן לעיניים...

התאספנו מעט, המשפחה הקרובה ללא מכרים וכו'. רצינו בשקט כמו שהוא אהב ואנחנו אוהבים. זהו זה, צריך להפרד ולהמשיך. הסברס ששתלנו צומח יפה. אבא הוא סברס, המלה צבר נכנסה לשימוש מאוחר יותר.

היה שבט הדברנים (אנחנו מבטאים זאת במלעיל ולא במלרע - למרות שרובם מבטאים זאת אחרת). כרמלה דברן האשה, יורם דברן האח, כרמלה דברן הגיסה, איתי דברן הבן ואשתו אירית דברן, אורית (דברן) הבת ובעלה קובי, שקד דברן הנכדה, דרור דברן בן האח ואשתו שולי דברן ושחר דברן בן האח. מלא דברנים.

היה חלק דתי, יזכור וקדיש קצר וחלק חילוני שבו הושמע אחד השירים שהוא הכי אהב של הזמר שהוא הכי אהב - Con te partiro - Time to say goodbye  בביצוע של אנדריאה בוצ'לי.

שוב נכנס לי המון עשן לעיניים...

צריך להמשיך, זהו זה, הוא חסר לי מאוד ותמיד יחסר לי