w w w . h a a r e t z . c o . i l

עודכן ב- 08:52 10/07/2005

האיש הכי אופטימי במזרח התיכון

למרות התקרית שבה מנעו השלטונות המצריים את כניסתו לישראל, המחזאי עלי סאלם נותר איתן בדעותיו: יחסי ישראל-מצרים במגמת התחממות, מצרים בדרכה להיות דמוקרטית, ולאיסלאם הקיצוני אין אחיזה ממשית בעולם הערבי


ואשינגטון

עלי סאלם לא אוהב לדבר על תקרית הגבול האחרונה שלו, שבה נמנעה כניסתו ממצרים לישראל. הסיפור נראה לו כבר שחוק, עניין פעוט שלא צריך להעכיר את התחושה שיחסי שתי המדינות נמצאים במגמת התחממות. "זה עניין אישי, זה לא קשור ליחסי ישראל-מצרים", אומר המחזאי והסאטיריקן בן ה-69 על ההחלטה של פקידי הגבול המצרים לא לתת לו לעבור לישראל לצורך קבלת תואר דוקטור כבוד באוניברסיטת בן-גוריון. וכל עוד זה עניין אישי, סאלם יכול לעמוד בכך. אחרי הכל, תמיכתו בשלום עם ישראל כבר עלתה לו ביוקר - הוא סולק מאיגוד הסופרים המצרי, הוחרם על ידי עמיתיו למקצוע ונודה מקהילת האינטלקטואלים.

בנסיעה הנוכחית ביקש סאלם לשחזר את נסיעתו המפורסמת לישראל ב-1994, אחרי החתימה על הסכמי אוסלו. אז עלה סאלם על מכוניתו הישנה, חצה את המדבר ונכנס לישראל דרך מעבר רפיח. הוא תר את הארץ, ישב בבתי קפה והסתובב ברחובות הערים. הביקור, שתועד בספרו המצליח "נסיעה לישראל: מצרי פוגש את שכניו", חיזק את תמיכתו בשלום בין שתי המדינות ואת דעתו כי העולם הערבי חייב להכיר במדינת ישראל, אבל גם עלה לו בבידוד תרבותי וחברתי כאשר שב לקהיר.

בביקור הראשון היה חשוב לו להיכנס לישראל בדרך היבשה, הוא אומר, כדי שהמעבר יהיה הדרגתי; כדי שהמדבר יתווך בין החוויה המצרית לבין מה שהוא עומד לחוות בישראל. גם הפעם בחר בדרך זו וניסה להיכנס עם מכוניתו לישראל דרך מעבר טאבה, שם נתקל בסירובם של פקידי הגבולות. "צריך אישור מיוחד", הם אמרו לו, אף שהגיע מצויד בדרכון, באשרת כניסה ובמכתב ההזמנה לכינוס באוניברסיטת בן-גוריון. מעולם לפני כן הוא לא התבקש להראות מסמך כזה. סאלם נסע בחזרה לקהיר וניסה לעלות על טיסה לישראל, אבל שוב נדחה בטענה כי אין לו אישור.

מדוע לא הצטייד במסמך הדרוש? סאלם אומר כי לא העלה על דעתו לבקש אישור, מכיוון שאז היה מוותר על החופש שלו. "אני אדם חופשי כל עוד אני מרגיש את החירות בתוכי", הוא אומר ומסביר כי בקשת אישור מיוחד היתה מפירה את אותה תחושת חירות. סאלם נשאר בביתו בקהיר, ואוניברסיטת בן גוריון הציבה כיסא ריק בטקס הענקת תארי הכבוד. במקום נאומו המתוכנן הוקרא קטע מספר המסע שלו לישראל, שבו כתב על יחסם של בני עמו לישראל: "אין גבול לכאב שחשים האנשים כאשר אתה מרים לפתע את מסך האשליות והשקרים".

החלטה ישראלית מקוממת

לארה"ב השלטונות איפשרו לו לנסוע. הוא בא בשבוע שעבר לביקור בוואשינגטון, בלא שנדרש להציג אישור מיוחד בשדה התעופה של קהיר. סאלם הוא לא רק יקירם של הישראלים, אלא גם של יהודי ארה"ב. בוואשינגטון נערך לכבודו ערב במרכז הקהילתי היהודי בבירה, שבו הומחז קטע מיצירתו הסאטירית המפורסמת על תחנת הכיבוי בקהיר ?(תקציר העלילה: אדם שביתו נשרף מתקשר לתחנת הכיבוי ומתחנן לעזרה, אבל הפקיד בתחנה מקשה בשאלות עד ששירותיו אינם נחוצים עוד?), וכן קטע המבוסס על הספר "נסיעה לישראל".

סאלם הצליח להדביק את הקהל באולם באופטימיות שלו בנוגע ליחסי ישראל-מצרים. בעבורו, הסכם אזור הסחר החופשי המשולש בין ארה"ב, ישראל ומצרים הוא העדות החזקה מכל לכך שהשלום אכן הולך ומתחמם. סאלם הוא מאמין גדול בכוחות השוק וביכולתם של אנשי עסקים להביא לשינוי במזרח התיכון. "מי שמזיז את הציוויליזציה הם הסוחרים ואנשי העסקים. אנשים חוצים גבולות ומדינות לא רק עם סחורות, אלא גם עם רעיונות", הוא אומר ומדגיש כי ברגע שקהילת העסקים המזרח תיכונית תאותת כי היא בשלה להשלמה עם ישראל, יבוא אחריה גם העם. "כולם מתפעלים מתפקידם של האינטלקטואלים, אבל כיום אנשי העסקים הם אלה שמשנים את המציאות", אומר האיש שקהילת האינטלקטואלים המצרית, המובילה את המאבק נגד השלום עם ישראל, הפנתה לו עורף בגלל שהעז להשמיע דעה שונה.

סיבה נוספת לאופטימיות של סאלם היא התפקיד החשוב בעיניו שממלאת כיום ארצו בתיווך בין ישראל לבין הפלשתינאים לקראת ההתנתקות. מדיניות ישראל, לעומת זאת, מכעיסה אותו. מה שמקומם אותו יותר מכל הוא ההחלטה הישראלית להרוס את בתי המתנחלים בגוש קטיף לפני העברתם לפלשתינאים. "זאת אחת ההחלטות הטיפשיות בהיסטוריה", הוא זועק. "לא משתמשים במלה 'הרס' כשהולכים לשלום, זה שייך ללקסיקון של המלחמה".

הפתרון לסכסוך הישראלי-הפלשתיני, שאולי מתחיל להיראות באופק, מחזק את האופטימיות של סאלם. אף שהוא מאמין שכדי לפתוח את הכספת של יחסי ישראל והעולם הערבי, כלשונו, צריך יותר ממפתח אחד ?(הסכסוך הישראלי-הפלשתיני?), ואף שהוא מאשים את ישראל ב"הפניית גב לשכנים הערבים והתבוננות לעבר המערב", הוא מאמין שתהליך השינוי כבר יצא לדרך. הבעיה היא רק הקצב. במערב, הוא אומר, מדברים כל הזמן על תוצאות ועל לוחות זמנים, אבל לחיים, במיוחד בעולם הערבי, יש קצב משלהם, והקצב הזה שונה מאוד מהתזזית שבה נתון העולם המערבי.

עוד ישוב לישראל

אף שבישראל הוא מוכר בעיקר בזכות מאבקו למען נורמליזציה עם ישראל, במצרים קנה סאלם את תהילתו כמבקר חריף ושנון של הממסד הפוליטי והביורוקרטי במדינה. הוא כותב טורים סאטיריים לארבעה מגזינים וממשיך להיות מחזאי פורה. לדבריו, הוא מאמין שמצרים עומדת להפוך לדמוקרטית יותר והוא מתחיל לשאוב מעט קורת רוח מהשינויים שהוא רואה סביבו. אבל גם כאן, הוא מדגיש, הקצב הוא העיקר, והוא יהיה שונה מאוד מהקצב שלו מצפים במערב.

בעת ביקורה בקהיר בחודש שעבר, השמיעה שרת החוץ האמריקאית, קונדוליזה רייס, ביקורת נוקבת על העדר החופש הפוליטי במצרים. דבריה עוררו מורת רוח הן בממשל המצרי והן אצל אנשי אופוזיציה, שנרתעים מההתערבות האמריקאית הבוטה בענייני הפנים של ארצם. עלי סאלם, כהרגלו, חושב אחרת. "אני מאמין בכנותם של האמריקאים כשהם אומרים שהם רוצים להביא חירות ודמוקרטיה למזרח התיכון", הוא אומר ומוסיף כי "בסופו של דבר הם יצליחו, כי גם האנשים במזרח התיכון רוצים אותו דבר".

סאלם מציע לא להיבהל מכוחות האיסלאם הקיצוני שמאיימים לעלות לשלטון במדינות הערביות אם תונהג בהן דמוקרטיה. לסאלם ברור כי הרוב הדומם במדינות אלה לא יניח לקיצונים ליטול את מושכות השלטון, ולכן אסור למערב להשתמש בתירוץ זה כדי להימנע מתמיכה בתהליכים דמוקרטיים.

סאלם מעריך את מדיניותה של ארה"ב במזרח התיכון, אבל לא תמיד חש בנוח עם התרבות וסגנון החיים האמריקאיים, במיוחד לא עם האיסור המוחלט על עישון במקומות ציבוריים, המקשה מאוד על המחזאי המעשן בשרשרת. אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר אמר סאלם כי הבעיה של אמריקה היתה העדר חשדנות. בעוד שבמזרח התיכון לא היה עולה על הדעת להכניס זרים למדינה באופן חופשי ולאפשר להם לקחת שיעורי טיסה, הרי שבאמריקה שלפני הפיגועים הכל היה חופשי ומותר. "אמריקה תצטרך להיות יותר כמונו, לפתח חשדנות", אמר אז. כעת הוא רואה את נבואתו מתגשמת כאשר בכל מקום יש בדיקות קפדניות ונוכחות ביטחונית מורגשת.

כאמן, הדבר שמטריד אותו יותר מכל באמריקה הוא תרבות האלימות, כפי שהיא משתקפת בסרטים ההוליוודיים. הוא אמנם אינו מאמין שנדרשת התערבות מלמעלה כדי למנוע תכנים אלימים בסרטים, כשם שלא היה מעלה על דעתו להסכים שמישהו יתערב במחזות שלו, אבל לדעתו המוסר האנושי של היוצרים צריך להדריך אותם ולהרחיק אותם מסוג כזה של סרטים. "לסרטים האלימים מהוליווד יש השפעה הרסנית על אנשים, גם בעולם הערבי", הוא אומר, "הסרטים האלה מלאים בדם, הרס ורצח והגיע הזמן לחשוב על זה מחדש. אמנות צריכה לקדם חירות ואהבה, לא אלימות".

זה אולי העניין היחיד שגורם לסאלם להיות פסימי. אבל כשהשיחה חוזרת לעתיד השלום המצרי-הישראלי, הוא שב לעמדה האופטימית שלו. למרות תקרית הגבול האחרונה שלו הוא מאמין שעוד ישוב לישראל, והוא רואה מאחוריו נחשול גדול של מצרים המתקרבים מדי יום להכרה בנחיצות השלום. "אני חושב שיש לי חלק בזה, אבל אני לא רוצה להגזים בחשיבותו", הוא אומר. "ב-12 השנים האחרונות הצלחתי לשכנע חלקים באוכלוסייה בנוגע לחשיבות השלום ואני חושב שיש רבים במדינות ערב שמכבדים את דעותי".


כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

סגור חלון