w w w . h a a r e t z . c o . i l

עודכן ב- 20:46 01/07/2007

מוסלמי. איטלקי. ציוני

מגדי עלאם, פובליציסט איטלקי יליד מצרים, החל את דרכו כשונא ישראל מן השורה. כעת הוא מפרסם ספר שכולו שיר הלל למדינת היהודים. "ישראל היא המבצר האחרון במלחמה של הטרור האיסלאמי נגד הציוויליזציה האנושית", הוא אומר בראיון ל"הארץ". הספר, אגב, הוא רב-מכר

מאת סביונה מאנה

לא בכל יום קם אינטלקטואל מוסלמי ומסנגר על זכות קיומה של מדינת ישראל בחירוף נפש. אבל זה בדיוק מה שעושה כבר שנים מגדי עלאם, סופר ועיתונאי איטלקי יליד מצרים, שפירסם בימים אלה ספר שדי בשמו כדי להתיר את דם המחבר: "תחי ישראל - מאידיאולוגיית המוות אל תרבות החיים: הסיפור שלי".

עלאם מסנגר על ישראל חרף גזר דין מוות שהטיל עליו חמאס ב-2003 אחרי שהוקיע את הפיגועים בישראל, ושבעטיו הצמידה לו ממשלת איטליה שומרי ראש 24 שעות ביממה. אבל עלאם לא פוחד. קשה לו אמנם "לחיות חיים משוריינים", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "אבל אני מוכן לשלם את המחיר כדי להמשיך להיות מי שאני, לכתוב ולדבר בחופשיות". משספי הלשונות והגרונות לא יכניעו אותו, כך הוא כותב בספר.

ספרו החדש, שזינק מיד עם הופעתו לרשימת רבי המכר באיטליה, הוא חולייה נוספת במאבק העקבי והבלתי מתפשר שמנהל עלאם בן ה-55, סגן עורך העיתון "קוריירה דלה סרה" וחתן פרס דן דוד לשנת 2006, נגד האיסלאם הקיצוני ולמען זכותה של מדינת ישראל להתקיים; מאבק שבמסגרתו הוא גם מנסה לשכנע כי "תרבות השנאה והמוות שהמערב מייחס כיום למוסלמים לא טבועה בד-נ-א של האיסלאם".

ב"תחי ישראל" ("Viva Israele" באיטלקית) יוצר עלאם זיקה ישירה בין ההתנגדות לזכות קיומה של ישראל לבין טיפוח פולחן המוות בחוגי האיסלאם הפונדמנטליסטי, ומתייחס ל"שחיקה האתית שהביאה עד כדי הכחשת הערך העליון של קדושת החיים". ישראל, בעיני עלאם, היא "פרמטר אתי המהווה קו הפרדה בין שוחרי הציוויליזציה למטיפי אידיאולוגיית המוות". קדושת החיים, הוא כותב, "חלה על כולם או על אף אחד".

קדושת החיים

בימים האחרונים דעתו של עלאם היתה נתונה דווקא למאורע אחר, שהאיר את חייו ואת חיי רעייתו ולנטינה קולומבו: הולדת בנו, דוד ("דווידה" באיטלקית), אח לסופיה בת 27 ולאלסנדרו בן 23. ההורים בחרו לקרוא לו כך, הוא מסביר, "משום שבמאבק לחיים שניהל בזמן ההריון הכניע דווידה את הגולית שלו, ומשום שהוא עולה בקנה אחד עם שם ספרי החדש".

ואם מדברים בשמות, לא חששת לבחור בשם כה בוטה, פרובוקטיווי אפילו, לספר?

"בעיני מי שאוהב אותי ומסכים פחות או יותר עם דעותי, זו אמנם פרובוקציה. 'מה היית צריך את זה, אין לך מספיק צרות?', הם שאלו. בעיני מי שלא אוהב אותי ומוקיע אותי בגלל דעותי, זו ראיה נוספת לכך שאני בוגד בעניין הערבי, שאני אויב האיסלאם, מכור לישראל, ועובד בשירות המוסד. אבל בשבילי, 'תחי ישראל' הוא שיר הלל לחיי ישראל ולחיי כולם. הספר שלי נפתח במלים: 'מה שאתם עומדים לקרוא הוא הצהרת אמונים בזכות קדושת החיים, 'קדושת חייו של כל אדם'".

הוא לא תמיד היה מליץ יושר של מדינת היהודים. אדרבה, "המלה ציונות היתה באוזני מלה גסה", הוא מעיד בספרו. במשך שנים ארוכות ראה בישראל יישות תוקפנית, גזענית, קולוניאליסטית, בלתי מוסרית, והיה חדור אמונה בצדקת שיטות המאבק הפלשתיני והעומד בראשו, יאסר ערפאת, "בלי כל התייחסות ביקורתית לעובדה שפתח אימץ את דרך הטרור בהיקף רחב בישראל ומחוץ לה". לאחר שהיגר ממצרים לאיטליה ב-1972, אף התגייס בפועל לעניין הפלשתיני, כתב, הרצה והשתתף בהפגנות השמאל האיטלקי: "גם אני צעקתי 'תחי פלשתין! תחי ההתנגדות הפלשתינית!'", הוא כותב בספר. "הלהט שלי לעניין הפלשתיני היה עז, וכך גם התלהבותי מאישיותו של ערפאת".

את כברת הדרך שעשה מהערצה עמוקה ל"נביא הפאן-ערביזם", גמל עבדל נאצר, וליאסר ערפאת ותמיכה עזה בעניין הפלשתיני, ועד להתייצבותו הבלתי מסויגת לימין ישראל, הוא מתאר בספרו החדש. "בדפים אלה אני רוצה לגולל בפניכם את הנתיב האטי והמיוסר שעשיתי מאידיאולוגיית השקר, העריצות, השנאה, האלימות והמוות, אל תרבות האמת, החירות, האהבה, השלום והחיים, עד להבשלתו לכדי ביטחון מוחלט שההגנה על ערך קדושת החיים עולה היום, יותר מאי פעם, בקנה אחד עם ההגנה על זכותה של ישראל להתקיים", הוא כותב. "נתיב אטי ומיוסר", שבסופו הגיע למסקנה שסירוב מדינות ערב להכיר בישראל בשנות החמישים והשישים היה בעוכריהם של הפלשתינאים, ושערפאת היה עריץ, מגלומן, מושחת ומשחית, והאסון הנורא ביותר שקרה להם.

על המצב הנוכחי בעזה אומר עלאם, כי מעולם לא השלה עצמו ביחס לחמאס. "חשבתי שזו טעות גדולה לאפשר לארגון טרור להשתתף בתהליך בחירות. קונדוליזה רייס וטוני בלייר השלו את עצמם שעצם השתתפות חמאס בניהול השלטון יהפוך אותו לכוח פוליטי פרגמטי", הוא אומר. "במקום זה התברר שחמאס לא יכיר לעולם בזכות ישראל להתקיים, שלא יוותר על הטרור ושלא יכבד את ההסכמים הבינלאומיים שהרשות הפלשתינית חתמה עליהם. חמאס רוצה שלטון אבסולוטי כדי לכפות את השריעה ולהפיח חיים בחליפות איסלאמית עולמית. ובחתירתו אל השלטון האבסולוטי, הוא לא מהסס לטבוח באחיו הפלשתינאים בעזה. הוא ינסה לעשות את אותו דבר בגדה".

בספר מותח עלאם ביקורת "על חלק מהחברה הישראלית, שמסרב להסתכל במציאות בפנים, ותמה על כך שבראיון עם איסמעיל הנייה ב"הארץ" (מ-23 במאי 2006) בחר העיתון בכותרתו לתרגם את המלה הערבית "הודנה" ל"שלום", ושלא הפנה לו אף שאלה על סירובו להכיר בישראל ועל הלגיטימציה שהוא נותן לטרור.

הסכסוך הישראלי-הפלשתיני לא ייפתר לדעתך כל עוד לא תיעקר מהשורש "אידאולוגיית המוות", כלומר גם אם ישראל תחזיר את כל השטחים שכבשה ב-1967, היא תמשיך לחיות על חרבה?

"הנסיגה הישראלית מלבנון ומעזה מלמדת שהבעיה אינה נסיגה משטחים שנכבשו במלחמות מנע, אלא העדר רצון מצד הערבים להכיר בזכות קיומה של ישראל. ישראל טעתה ב-1967 כשקיבלה את הנוסחה 'שלום תמורת שטחים' והעמידה בכך את עצם קיומה למכירה פומבית. הניסיון מלמד שהזכות לחיים לא יכולה ולא צריכה להיות מושא למשא ומתן ולמיקוח. ההכרה בזכות ישראל להתקיים צריכה להיות נקודת מוצא, לא נקודת הגעה, ואילו קו הסיום צריך להיות שלום תמורת שלום. על כן אין לנהל כל משא ומתן עם קיצוניים וטרוריסטים המתכחשים לזכות קיומה של ישראל".

אהבת נעוריו היהודייה

לדעת עלאם, תבוסת הערבים במלחמת ששת הימים, ה"נכסה", היתה קו פרשת המים בין דעיכת הפאן-ערביות לעליית הפאן-איסלאמיות. עלאם, שהיה בן 15 במלחמת ששת הימים, זוכר היטב את המלחמה ההיא, את שטיפת המוח, את מכונת התעמולה השקרית של מצרים, את ההערצה העיוורת לנאצר ואת ההמונים שעמם יצא לרחובות כדי לקרוא לו לחזור בו מכוונתו להתפטר. הוא מקדיש למצרים חלק נכבד מספרו: שלושה פרקים אוטוביוגרפיים מתובלים בניחותות, קולות, צבעים וטעמים מבית דודתו האהובה אדרייה ומרחובות קהיר של נגיב מחפוז; עיר ססגונית, פלורליסטית וסובלנית של בילילה, תורמוס ותמרהינדי, שבה הבנות מסתובבות בחצאיות מיני והבנים בתספורת ביטלס.

ועיר שבה הוא נעצר, נחקר ונכלא בגיל 15 על ידי ה"מוחבראת", השירותים החשאיים, בחשד לריגול לטובת ישראל בגלל קשריו עם צעירה יהודייה, "אהבת חייו האמיתית הראשונה", גם היא בת 15. "הטראומה של אותה חקירה בקסרקטין ה'מוחבראת'", הוא מספר, "ליוותה אותי עד לאותו יום, ערב חג המולד של 1972, שבו עזבתי את מצרים כדי להמשיך את לימודי באיטליה".

מאז הוא לא שב לחיות במצרים וגם לא ראה עוד את אהבתו הראשונה. עם קבלת תואר בסוציולוגיה באוניברסיטת לה ספיינצה ברומא, פנה עלאם לקריירה עיתונאית, תחילה בביטאון המפלגה הקומוניסטית, "ל'אוניטה", ולאחר מכן ב"לה רפובליקה". היום הוא סגן עורך "קוריירה דלה סרה", ואחד מבעלי הטור המשפיעים באיטליה, שמרבה להתבטא בענייני המזרח התיכון. בעקבות קריאתו בגנות רדיפת נוצרים במזרח התיכון, תתקיים מחרתיים ברומא עצרת המונים להגנה על הזכות לחופש דת בעולם.

בספר אתה מתאר באהבה את ילדותך במצרים. יש בך געגועים? אתה מבקר שם לעתים קרובות?

"אני מתגעגע למצרים שכבר לא קיימת ושממשיכה לחיות בתוכי הודות לזיכרונות, לשירי אום כולתום, לרומנים של נגיב מחפוז ולסרטים של יוסוף שאהין. יש בי כמיהה למרקם החברתי העשוי אהבה אמיתית לזולת וחיי פשטות שבהם הרגש חשוב מכסף. למרבה הצער, מטעמי ביטחון אישי, לא חזרתי למצרים מאז 2002".

בתשובה לשאלה אם הוא שותף לדעותיה של הסופרת והעיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י, שגם היא קיבלה איומים על חייה, כי אירופה נהפכת ל-Eurabia, כלומר מעוז האיסלאם, אומר עלאם: "אירופה היא כבר עתה מעוז של קיצוניות איסלאמית, ומעידים על כך הפיגוע ב'מייק'ס פלייס' בתל אביב, שבוצע על ידי מתאבדים בריטים שגויסו לחמאס, הטבח שעשו איסלאמיסטים במדריד ובלונדון, שיסוף גרונו של הבמאי תיאו ואן גוך באמסטרדם, ועשרות פיגועי הטרור האיסלאמי שסוכלו בבריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, בלגיה, ספרד והולנד.

"מעוז זה מתקיים הודות לשליטה ברשת נרחבת של מסגדים, בתי ספר קוראניים, גופים פיננסיים, מוסדות צדקה הקשורים לאחים המוסלמים, לסלפיסטים מרוקאים, תוניסאים ואלג'יראים, לווהאבים הסעודים, לג'יהאדיסטים של אל-קאעדה ולקבוצות פקיסטאניות.

"אירופה רב-תרבותית זו, שרמסה את ערכיה ובגדה בזהותה, מסתפקת בתגובה לטרור המופגן - שאינו אלא קצה הקרחון - אבל פוחדת להתמודד עם השורשים האידיאולוגיים והארגוניים של הטרור. פלאצ'י היתה הקול הרם ביותר שהוקיע את מורך לבה של אירופה ואת איומי הקיצוניים האיסלאמיים. מחויבותי חורגת מעבר לכך: אני נמצא בקרב האנשים ורוצה לתרום באופן מעשי לבידוד הקיצוניים האיסלאמיים ולפדיון אתי ופוליטי של איטליה ואירופה.

לשם כך, עלאם לא פוסל אפשרות של כניסה לפוליטיקה. בספרו הקודם, "Io Amo l'Italia" ("אני אוהב את איטליה"), הוא מגלה שהציע בשעתו לממשלתו של סילוויו ברלוסקוני להצטרף כשר לענייני אינטגרציה ושיוזמתו סוכלה על ידי אחד השרים. "העיתונות היתה תמיד שליחות אזרחית בעיני, ולדברים שאני כותב יש השלכות משמעותיות במישור הפוליטי. אבל אני עומד לרשות האיטלקים ומוכן לעשות כל מה שבאפשרותי כדי לעזור לאיטליה לגבש זהות לאומית הנטועה בערכי היסוד של החברה האיטלקית".

מדוע לא שומעים את קולות האימאמים של האיסלאם המתון?

"כי הם פוחדים. הם מיעוט והם פוחדים. רק קומץ אינטלקטואלים, עיתונאים, נשים ואנשי דת איסלאמים אזרו אומץ והוקיעו את הטרור ואת הקיצוניות האיסלאמית, ונידונו בעקבות זה למוות על ידי הטרוריסטים. אבל אסור לטעות, אפילו אותם מתונים המגנים את הטרור האיסלאמי נותנים לא פעם לגיטימציה לטרוריסטים הטובחים בישראל. לשיטתם, יש טרור טוב הטובח בישראלים, וטרור רע המאיים על חייהם".

מה לדעתך הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האיום האיראני?

"ישראל צריכה למנוע מהמשטר הנאצי-איסלאמי של חמנאי ואחמדינג'אד להצטייד בנשק גרעיני. אני לא סומך על האו"ם ואין לי אשליות ביחס לממשל בוש, שכל רצונו כעת הוא לצאת מעיראק בלי בושת פנים. ובוודאי שלא על אירופה חלשה, מוגת לב ומפולגת. ישראל היא בעיני המבצר האחרון במלחמה של הטרור האיסלאמי נגד הציוויליזציה האנושית כולה. משום כך אני מאחל שבישראל תקום ממשלת אחדות לאומית, חזקה ונחושה להתמודד עם האיום החמור ביותר על ביטחון העולם מאז מלחמת העולם השנייה".

בשנה שעברה, כשהגיע לכאן בפעם הרביעית לרגל קבלת פרס דן דוד, הוא ערך ביקור ראשון ביד ושם. "חוויה שהטביעה בי את חותמה לכל ימי חיי", הוא אומר. "אני מאחל שביום מן הימים תלכוד ישראל את אחמדינג'אד ותיאלץ אותו לחיות את שארית ימיו בכותלי יד ושם". עלאם, שהקדיש כבר כמה ספרים להוקעת "אידיאולוגיית המוות" של האיסלאם הקיצוני, מקווה ש"תחי ישראל" יתורגם "לעברית, אנגלית, צרפתית וספרדית, כדי שיהיה מוכר בעולם כולו", ושהוא ישוב בקרוב לישראל להציג את ספרו.
כל הזכויות שמורות ,"הארץ" ©

סגור חלון